סיפור ראשון שכתבתי, הוגש לתחרות של סטמצקי עם קפה דה מרקר
הקרירות הורגשה באויר. קרירות נעימה של סוף החורף הישראלי, ללא סימן של סערה באופק, אפילו לא גשם. רק קרירות מדרבנת, שהכלבה שלי אהבה מאוד כשיצאנו לטייל בשכונה. יום שישי, שעת בין ערביים, פוסע ברחובות שיתמלאו עוד שלוש ארבע שעות במבלים מהשכונה ובעיקר במבקרים מזדמנים שיבואו לראות איך הבוהמה התל אביבית חייה. רחובות מזוהמים מהזנחה של עשרות שנים, מעט בניינים מכוערים וחדשים המרגישים היטב שהם אינם במקומם הטבעי, הרבה בניינים ישנים ומוזנחים משנים של השכרה ומבעלי בתים אדישים ומאוכלוסיה מתחלפת תדירות. כלבתי זיהתה חבר לגינת הכלבים ונכנסה לפאב, מקשקשת בזנבה, בטוחה בעצמה ובהרגלים שלי. מי אם לא היא יודעת אם זה מקום בו יושבים שעות או לא. בעלת הידיד של כלבתי ניהלה שיחה ערה ובמצב של תחילת שיכרות עם זוג ששיחק בשולחן הפול. בחור שיודע לנהל, בעל נוכחות , גבוה, רחב, לקראת סוף שנות השלושים שלו ובחורה מצחקקת מיין לבן, אולי באמצע שנות השלושים שלה, עם שיער שטני מלוכלך, עיניים חומות וגוף שהיה קשה להגדירו בגלל הלבוש שלה. הצטרפתי. לא חלפה חצי שעה וארבעתנו צחקנו, בעיקר מניסיונות הבחורה לפגוע במשהו חוץ מאויר. השימחה היתה רבה. גיליתי שהם לא חברים, רק ידידים וותיקים וזה כמובן טוב ליהודים כי זה מאפשר החלפת מבטים בינה לביני, מבטים של חצי שיכורים עליזים שחושבים שהחיים יפים כי החיים זימנו אותנו לאותו מקום באותה שעה והחיים מזמנים גרוש ורווקה באותו מקום ובאותה שעה רק על מנת לחבר ביניהם. עוד כוסית ועוד כוס, והמבטים כבר היו מהסוג שלא יעזור כלום, את הלילה נבלה ביחד והשאלה היא רק אם אצלי או אצלה. היא חושבת האם היא רוצה שגם נאכל את ארוחת הבוקר ביחד ואני חושב האם להסתיר ממנה את נסיעתי הקרובה לויטנאם ללא תאריך חזרה. קבענו בשתיים עשרה במועדון, ארבעתנו החלפנו מספרי טלפון בשביל העמדת פנים, כי מה אני צריך את הטלפון שלו או הוא את שלי? נפרדנו עם אותם מבטים, עם תחושה שזה הולך להיות טוב ורק הנימוס מונע מאיתנו הליכה משותפת כבר עכשיו. כעבור שבוע, ביום שישי הבא שוכב במיטה בבית החולים אחרי שכמעט מתי מאי תיפקוד כבד והתבשרתי שבאתי בגלל הכבד, אבל אני נשאר בגלל סרטן ריאות. לא יכולתי שלא לחשוב עליה ועל החיים המעניינים שיש לנו, על המלחמה שהחלטתי שאלחם ואנצח בה, כי הרי לך תדע, אולי ההיא עם השיער השטני המלוכלך עוד מחכה לי או שאחרת תחכה לי. מה שבטוח ויטנאם תצטרך לחכות לי. המחשבות נדדו מתוך עייפות מצטברת. תשישות נפשית ופיסית מהשבוע המטלטל שעברתי שהתחיל בצורה כל כך מבטיח והפך לחלום, לא לסיוט כי הייתי כל כך חלש ותלוש שאפילו הקרבה למוות פעמיים בתוך שלושה ימים לא הצליחה לחדור את חומות מחזורי השינה הארוכים. אפילו כאשר מנהל המחלקה ניצב מעליי, גבוה,כל כולו אומר הוד, מגולח למשעי, כיפה סרוגה על ראשו הקירח והמבריק, מעיר אותי משינה מעצם נוכחתו ומהבשורות שיש בפיו, אפילו אז לא הרגשתי שזה סיוט, רק חלום ללא הגדרה, כאילו החיים הם שם, במקום אחר ואני נמצא כאן, בתוך בועה, מביט החוצה לעבר כל מה שהרכיבו את חיי עד לפני שבוע ועכשיו אין בהם זכות קיום. תשכח מסיגריות אמרתי לעצמי, גם משתיה, סמים, אוכל טעים, סקס, חלומות ויטנאם, אופנוע, תשכח מכל אלה ותתכונן רק להילחם בסרטן ומה שמפליא שזה אפילו לא עבר דיוןוגם לא הרהור, החלטה ספונטנית שלא הוקדשה לה שום מחשבה. משונה, כי זאת החלטה כבדת משקל והיא כאילו התקבלה כמובן מאליה. משונה גם שכאשר מנהל המחלקה בישר לי שיש ממצא בריאה הבנתי מה הוא התכוון. ממצא, איזו מילה משונה. ומילא היה אומר שזה רק זה, הוא גם הצליח לגמגם משהו על הכבד, לך תדע, אולי יש גרורות. והעייפות עוצמת לי את העיניים והם נפקחות שוב, מן מצב של ערות-שינה, לא ברור, מאבדים את מושג הזמן. והחדר שקט כל כך, שחררו את רוב החולים הביתה לסוף השבוע, רק מיוחסים כמוני נשארים להשגחה, יקירי המערכת רק הם זוכים לטיפול מסביב לשעון כולל סופי שבוע, בדיקות, הקזת דם אין סופית, ומי בכלל מזמין מונית באמצע הלילה, ולא סתם רוצה מונית, הוא צועק את ההזמנה באנגלית עם מבטא רוסי כבד. וכאשר אשתחרר מבית החולים אספר למשפחה על כך שיש לי סרטן, ולמה זה היה צריך להיות לפני הטיסה לויטנאם, זה חיכה 35 שנה, אז למה לא לחכות עוד 5 שנים? ואפשר לחכות גם עם ההזמנה למונית, למרות שהזקן שהוכנס לחדר שלי, מיטה ממול, שוכב בחושך, במקום לא מוכר, מפוחד, קורא בקול רם שהוא רוצה הביתה, שיזמינו מונית כי הוא לא רוצה שישכחו אותו במקום זר זה, באמצע הלילה של יום שישי. ומה בכלל השעה, ואני באמת לא מאמין שהיא מחכה לי עדיין, בטח אפילו תתעלם ממני אם אפגוש בה שוב בפאב ובטח לא תענה אם אני אתקשר אליה אבל היא זאת שמתקשרת אליי. אבל ככה לא נשמע צלצול טלפון, זה משהו אחר, אין לי מושג מה, אבל זה מצפצף וזה מפסיק, ואז יש עוד הזמנה למונית, והאחות מנסה להרגיע את הזקן מזמין המוניות באנגלית אבל היא עסוקה גם בלנסות לסדר שמכשירי החולה החדש לא יצפצפו והבנתי שאני לא מי יודע מה מיוחס ושאני ערני והלכה לי השינה כי החדר הולך ומתמלא בזקנים שהתקבלו לבית החולים הלילה. והנה עוד מיטה מגיעה, למזלי הפעם אין הזמנות למונית או מכשירים מצפצפים, והמיטה החדשה מחליקה חרש למקום פנוי נוסף, והמכשירים שוב מצפצפים ומבשרים אסון שמתברר שזה רק מכשיר לא תקין, והזקן החדש אפילו לא מזמין מונית, רק קם ומחליט ללכת הביתה בכוחות עצמו ונופל בחבטה עמומה. וגם אני קם כי זה הספיק לי, כי מיוחס או לא, למי יש כוח לזקנים מזמיני-מוניות מחוברים-ומצפצפים או שקטים-ונופלים? אני יוצא מהחדר, מכין לי קפה. השעה אחת אחרי חצות, הלילה עוד צעיר, צעיר וקריר. סערה מתקרבת, גשם אחרון של חורף שהחליט להגיע מאוחר. יוצא מהבניין עם הקפה ומדליק לי סיגריה, שואף להנאתי את העשן האסור לי, עשן שעוד שבועיים שלושה אצטרך לוותר עליו. מתיישב על ספסל ומביט בעוד מיטה מוכנסת למחלקה, חושב לי האם היא שוב תוכנס לחדרי ומה היא מבשרת הפעם, עוד זקן הנאחז בחיים? ומה אני? זקן בן 50 בפלירטוט קרוב קרוב למוות, נאחז ללא מחשבה בחיים בשביל,
בשביל להגיע לכאן עוד 25 שנה ולהזמין מונית.
