יום שני, 10 באוגוסט 2009

איך יורדים מהעגלה?

אז בגיל 25 חשבתי שאני יודע הכי טוב מכולם ובטח שאני מסוגל לבצע כל מטלה הכי טוב מכולם. לקח לי עד גיל 35 (למען האמת אולי אפילו גיל 40) לגלות שאין לי מושג כמעט על כלום ושאני בהחלט לא יודע לבצע שום מטלה יותר טוב מאף אחד אחר.
אז עליתי על העגלה של העולם המערבי בגיל מבוגר יחסית, גיל 30.
עד אז בניתי לי קיבוץ ברמת הגולן, התחתנתי, נולדו לי 2 ילדים ונחתתי לעולם הכסף והמכירות והשיווק. היתה לי ברירה? כן, כמובן שתמיד יש ברירות ותמיד לא מוכנים לשלם את המחירים של אותם ברירות.

רק ששוכחים את שיעורי המימון: על אי תשלום היום משלמים ריבית דריבית שהיא יקרה ביותר!!!

הרי בסוף החשבון מוגש. או שאתה בורח מהבית לעבודה כי שם אתה הבוס ובבית אין לך מושג מה לעשות, אתה לא מקיים משפחה אלא יחידה כלכלית לגידול ילדים, אותם ילדים שפיספסת את רוב שלבי ההתפתחות שלהם כי אתה עסוק בעיסוקים החשובים שלך (להביא יותר ויותר כסף הביתה), שכחת לרוב למה התחתנת עם אשתך ואתה כבר מזמן לא מחזר אחריה (זה בסדר, גם היא לא שמה עלייך), החשבון פשוט מוגש מתישהו. אתה הופך לעבד מודרני, עבד של מולך הכסף של הצרכנות המערבית, אתה חושב שאתה הוא השולט בעניינים, שאתה סמנכל-מנכל-בעל חברה-בעל עסק, אבל אתה בעצם עובד כפי שאף עבד לא עבד בהיסטוריה.

אותה עגלה נוסעת ונוסעת, תנסה לרדת ממנה, תנסה לעצור אותה, אתה רוצה? אתה מוכן?

שמעת פעם את השיר של מאיר אריאל, "נשל הנחש"? אומנם הוא נכתב על הדיכאון, הדיכאון שלו כנראה, אבל זה הדיכאון על העולם המערבי. אותה עגלה מקרטעת שאצלו סימלה חוסר היכולת שלו להתחבר לעולם בו הוא חיי או ליתר דיוק לעולם המושגים המקובל על ידי הבורגנית הישראלית-המערבית.
אם אתה מעל לגיל 40, עסוק בקריירה שלך סביר להניח שתרגיש את אותה תחושה שהוא מעביר בשיר גדול זה: איך יורדים מהעגלה הזאת מבלי לאבד הכל?
באמת, איך עושים זאת?