בגיל 20 כתבתי ספר

בגיל 20 כתבתי ספר וגם כמה סיפורים. הם לא פורסמו לעולם, אני לא ידוע היום איך הייתי מתייחס אליהם אם היו ברשותי. למזלי הם לא :)

בגיל 20 אתה חושב שאתה סופרמן, הכי גדול בהכל, וחסר לך שאתה לא תרגיש ככה. אתה הכי חכם, הכי פיקח, הכי מוצלח. בגיל 20 אתה חושב שיש לך מה להגיד, ובטוח שיש לך. הרי לא יכול להיות שחשבו על כך לפניך, אוצר המחשבה האנושית שנשמר הוא רק בן כמה אלפי שנים ורק כמה מיליונים של בני אדם נתנו ביטוי למחשבות ולמעשים הכל כך מסעירים שיש לך לספר על העולם.

הרי קראת את כל מה שהיה צריך, מלכוד 22, שר הטבעות, מלחמה ושלום, החטא ועונשו, כמובן הנרי מילר (זה כי הית חרמן, לא משהו אחר) ועוד כמה ספרים שכבר לא זכורים לי. האאאא, נכון, קראתי את סטנדל ואת קפקא גם. וכמובן זן ואומנות אחזקת האופנוע.

חשבתי שיש עולם לברוא, לא בטוח שהבנתי שיש עולם לחיות בו.

החיים הוליכו אותי לחיות את החיים ולא לברוא אותם. חוסר כישרון, חוסר התמדה, נישואים? לא יודע מה אבל חייתי את החיים ואני חייב להודות שהם יותר מופלאים מהחיים שניסיתי לברוא אז.
בגיל 20 אין לך מושג מה ההרגשה של להחזיק תינוק נולד (ואני זכיתי ללוטו משולש בנושא), מה ההרגשה של רעננות הטל בבוקר סתיו, מה זה לחבק בחורה בגשם הראשון אחרי קיץ ארוך.
י
ש שיר של איסבל איינדה (אני חשוב), ששרה אותו מרסדס סוסה, על לשוב להיות בת 18 אחרי שחיית מאה. בגיל 20 אהבתי אותו, הזדהתי איתו, אך היום אני חושב אחרת. זה נשמע מרגש, נכון, אבל מה הטעם בחיים שהטעמים ידועים מראש, בחיים בהם אין ראשוניות וכבר חווית את הכל?
אם כבר יש לך את הידע והניסיון, איך תתרגש עד העצם בפעם הראשונה בהם אתה מחבק את אהבת חייך? איך תחוש את נפשיך יוצאת אליה אם כבר יש לך את הפרספקטיבה של אהבות אחרות?

כי בסופו של דבר אלו החיים היחידים שיש, כפי שגילה לי יוסריאון במלכוד 22. אותו יוסריאן שאפגוש ב"זמן סגירה". ספר קשה, ספר מריר של אדם גוסס עם דמויות שפעם היו צעירים שהיה להם בשביל מה לחיות ובגיל 70+ ממשיכים לעשות את אותם שטיקים אך הפעם ללא תכלית.

המלצתי לילדיי לקרוא את מלכוד 22 כי לדעתי לא ניתן לצלוח את החיים במערב בלי לקרוא את הספר המופלא הזה. המצבים הם אמיתיים, תמיד ניתן לזהות את הדמויות, את הטימטום, את היופי, פשוט את הכל. בזמן סגירה אותו סופר כותב יותר יפה, זה בטוח, אבל זאת כתיבה יותר יפה ללא יויפי.
האם זה גורלנו תמיד, להזדקן ולאבד את מה שהיה לנו להגיד בגיל 20, להישאר רק עם הידע והניסיון שלא שווים כלום, יותר ציניים, יותר חכמים ובלי טיפה של שכל?

לא יודע, אולי מי שמדבר זה משבר שנת ה-50 שלי ואולי לא. לא יודע.

מה שידוע לי, שכל עוד אני מצליח לרכב על האופנוע שלי, לחייך למראה בחורה עוברת ברחוב, להנות משיר טוב, להריח את האוכל המתבשל לו לקראת ארוחת שישי עם ילדיי האהובים, אני חיי ויש לי תשוקה לחיים.

אז שנה טובה, רק חיוכים כי כל השאר בא אחרי החיוכים שבאים אחרי אהבה :)

אריאל סתיו